נועם קוריס משרד עורכי דין ומגשרים טל'-077-7060058

יום שישי, 18 בדצמבר 2020

בג"צ: ישיבות גישור נפרדות לנאשמים שונים

 בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ דחה בימים אלו עתירה שהוגשה נגד עריכת ישיבות גישור נפרדות בהליך פלילי

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס - כותב בביז פורטל

עו”ד נועם קוריס – כותב על תביעה ייצוגית

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

עו"ד נועם קוריס על תביעה ייצוגית ומיליוני שקלים לציבור - מיינט הרצליה

עו"ד נועם קוריס - Legal-Articles

עניינה של העתירה שלפנינו בטענת העותרים, נאשמים בהליך פלילי בענייני תכנון ובניה ובענייני רישוי עסקים בבית משפט השלום ברמלה (תו"ב 38956-01-18 ו- רע"ס 43079-03-18), כי נפל פגם המצדיק את התערבותו של בג"צ, באופן בו נוהל הליך הגישור הפלילי בעניינם. בצד העתירה הוגשה גם בקשה לצו ביניים ולסעד ארעי במעמד צד אחד.

ביום 23.11.2020 הגישה הוועדה המקומית לתכנון ולבניה שוהם (להלן: הוועדה המקומית לתכנון ובנייה או המאשימה, לפי העניין) כתב אישום מתוקן בשלישית נגד העותרים ונגד המשיבים 4-3 (להלן: כתב האישום המתוקן ו-הנאשמים, בהתאמה). כתב האישום המתוקן מייחס לנאשמים עבירות שונות שעניינן ביצוע עבודות בניה ושימושים חורגים ללא היתר ובסטייה מהיתר, תוך הטמנה של מאות אלפי מ"ק של פסולת ופסולת בניין, שינוי והגבהה של מדרונות ופני הקרקע, הקמה של מסלעה, ושימוש חורג ללא היתר למטרה של תחנת מחזור ומיון פסולת. ההליך מתנהל בבית משפט השלום ברמלה, לפני סגן הנשיאה, כב' השופט מנחם מזרחי (להלן: בית משפט השלום), וטרם החלה בו פרשת ההוכחות.

ביום 30.11.2020 ביקשו המשיבים 4-3 מבית משפט השלום להפנות את התיק להליך גישור פלילי, במסגרתו יוכלו הצדדים להגיע להסכמות. עוד באותו יום נדחתה הבקשה מחמת העדר מותב היכול לשבת בהליך הגישור. ביום 2.2.2020 הגישו המשיבים 4-3 בקשה נוספת להפנות התיק להליך גישור פלילי בו הציעו כי הגישור יערך בפני כב' השופטת רבקה גלט-אשר, אשר דנה בהליך בראשיתו. בהחלטתו מאותו היום, אישר בית משפט השלום את הבקשה. העותרים הלינו על כך שהבקשה להפנות את ההליך לגישור הוצגה בהסכמתם אף שזו לא ניתנה, ולפיכך ביום 14.12.2020 ניתנה החלטה נוספת של בית משפט השלום לפיה "צד הרוצה לקיים הליך גישור יתייצב להליך הגישור" (להלן: החלטת בית משפט השלום מיום 14.12.2020).

גם החלטה זו לא הניחה את דעתם העותרים, והם פנו למאשימה בבקשה "שיבהירו כי הליך הגישור כולל את כל הנאשמים יחד" (הפניה למאשימה לא צורפה כנספח לעתירה, סעיף 19 לעתירה). לטענת העותרים, הודיעה להם המאשימה "מן השפה ולחוץ", כי בעקבות החלטת בית משפט השלום מיום 14.12.2020, היא תהייה מוכנה לקיים הליך גישור פלילי נפרד עם המשיבים 4-3 ועם העותרים (תשובת המשיבה בכתב, ככל שהיתה כזו, אף היא לא צורפה לתיק).

מכאן העתירה שלפנינו, בה טענו העותרים כי החלטת המאשימה לקיים הליך גישור רק עם חלק מהנאשמים היא בלתי סבירה, שרירותית ומפלה לרעה. לביסוס טענתם על אדנים משפטיים מפנים העותרים לקביעה של בית משפט זה בבג"ץ 4595/11 יגרמן נ' מדינת ישראל (5.7.2011) (להלן: עניין יגרמן). לשיטתם, כל תכליתו של הליך הגישור בין המאשימה לבין משיבים 4-3 היא להכשיר קשר פסול במסגרתו העבירו המשיבים 3 -4 למאשימה מסמכים מתוך בוררות המתנהלת בינם לבין העותרים. העותרים שבים ומדגישים בעתירתם כי לא נעשתה אליהם פניה להצטרף להליך הגישור, וכי עצם ההחלטה להעביר את ההליך לגישור ניתנה על בסיס מצג שווא לפיו כל הצדדים להליך הסכימו לגישור. לפיכך, מבקשים העותרים כי בית משפט זה ייתן מגוון סעדים הקשורים באופן בו ינוהל הליך הגישור הפלילי עמם, לרבות זהות ומאפייני המותב שיידון בהליך הגישור הפלילי. כן מבקשים העותרים כי בית משפט זה יורה למאשימה לחשוף את כל המסמכים שהוחלפו בינה לבין המשיבים 4-3.

בג"צ קבע, שדין העתירה להידחות על הסף ללא צורך בתגובת המשיבים, וזאת מהטעם שהעותרים לא הצביעו על כל עילה להתערבות בהחלטה של המאשימה בקשר לאופן ניהול הליך הגישור הפלילי.

למקרא המבוא לעתירה מתקבל הרושם כי בכוונת המאשימה, היא הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, לקיים הליך גישור אך עם המשיבים 4-3, וכי היא מסרבת לקיים הליך גישור עם העותרים. העותרים אף טענו כי סירוב זה משקף את הדוגמא התאורטית שהובאה בעניין יגרמן, פסקה 4, להחלטה חריגה ויוצאת דופן העשויה להצדיק התערבות בית משפט זה בהחלטות ביחס לפנייה להליך של גישור פלילי. ואלה הדברים שנאמרו באותו עניין על ידי השופט (כתוארו אז) אשר גרוניס:

 

כידוע, היקף ההתערבות של בית משפט זה בשיקול הדעת של רשויות התביעה באופן ניהול ההליך הפלילי מצומצם ביותר. החלטות ביחס לפנייה להליך של גישור פלילי כמו גם החלטות האם לשאת ולתת על הסדר טיעון ובאילו תנאים לעשות זאת, מסורות ברגיל לשיקול דעתה של התביעה. [...] רק במקרים בהם ההחלטה נגועה בפגם חמור וקיצוני ייטה בית משפט זה להתערב [...] מקרה מסוג זה יכול להתעורר, למשל כאשר מאשימה המדינה שני נאשמים בנסיבות זהות לחלוטין באותו כתב האישום ובאותן עבירות. אם המדינה מחליטה באופן שרירותי לנהל הליך של גישור בעניינו של האחד, אך מסרבת לעשות זאת בעניינו של האחר בלא הסבר ראוי, ייתכן שהנאשם אשר עניינו לא הופנה לגישור יוכל לטעון נגד שיקול דעתה של התביעה.  הדוגמה הינה חריגה, ויש לקוות שתישאר אך בבחינת דוגמה תיאורטית שלא תעוגן במציאות.     


ואולם, מהאמור בהמשך העתירה ומהנספחים לה, עולה כי קיים מרחק רב בין הדוגמא התאורטית לבין המציאות במקרה דנן. החלטת בית המשפט מיום 14.12.2020 הורתה כי הליך גישור ינוהל עם כל נאשם המעוניין בכך, והמאשימה הודיעה שתקיים הליך גישור עם כל נאשם שיבקש זאת. טרוניית העותרים, אם מעיינים בעתירה בעיון, אינה נגד סירוב לנהל עימם הליך של גישור, אלא נגד כוונתה של המאשימה לקבוע ישיבות גישור נפרדות להם ולמשיבים 4-3. במילים אחרות: העותרים מבקשים מבית משפט זה להורות על כך שהליך הגישור ינוהל במשותף עם כל הצדדים, ושלא יקוימו במסגרתו ישיבות גישור נפרדות עם העותרים מזה ועם המשיבים 3-4 מזה. אפס, לא ידענו מהו המקור לדרישה זו, והעותרים לא הביאו כל אסמכתא לביסוסה. אם לא די בכך, העותרים גם לא הקדימו בעניין זה פנייה לבית המשפט הדן בהליך.

סוף דבר: בג"צ קבע כי העתירה אינה מצביעה על כל בסיס להתערבותו, ועל כן היא נדחתה. ממילא נדחו גם הבקשה לצו ביניים ולסעד ארעי במעמד צד אחד. למותר לציין כי על המאשימה לנהל את הליך הגישור בתום לב ובהגינות הן כלפי העותרים והן כלפי המשיבים 3-4, וחזקה עליה כי תעמוד בחובותיה אלה.

בנסיבות העניין, ובשים לב לאופן החסר והמטעה בו הוצגה עילת העתירה, הטיל בג"צ על העותרים הוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 3,000 ש"ח.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

יום רביעי, 17 ביוני 2020

פסיכותרפיה נגד ספורטתרפיה הגיעה לבג"צ

בג"צ דחה בימים אלו את עתירת איגוד הפיוזתרפיסטים תוך חיוב בהוצאות. 

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

נועם קוריס – רשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס - כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20 

עו"ד נועם קוריס - כותב בישראל היום

וואלה!- קבלו נוסחה למיליון הראשון     

העתירה כוונה לביטול החלטת המועצה להשכלה גבוהה (להלן: המל"ג) מיום 29.5.2018, אשר אישרה פתיחת תכנית לימודים לתואר ראשון (B.Sc) בספורטתרפיה (להלן: התכנית), אצל משיבה 7, הקריה האקדמית אונו (להלן: המכללה).

תמצית רקע עובדתי וטיעוני הצדדים

ביוני 2017 הגישה המכללה למל"ג בקשה לפתוח תכנית לימודים לתואר ראשון בספורטתרפיה. בדיקת הבקשה הוטלה על שני סוקרים, פרופ' חיים פיק (להלן: פרופ' פיק) ופרופ' גדעון מן (להלן ביחד:  הסוקרים). ביום 3.1.2018 התקבלה חוות דעתו הראשונית של פרופ' פיק, אשר סקרה את מכלול ההיבטים האקדמיים והמינהלתיים הנוגעים לתכנית, העלתה הערות ושאלות שונות וביקשה את התייחסות המכללה למספר נושאים, ובכללם באשר להבדלים שבין ספורטתרפיה לבין פיזיותרפיה. בסוף חוות הדעת ציין פרופ' פיק כי הוא רואה בחיוב את פתיחת התכנית. ביום 8.2.2018 התקבלה במל"ג התייחסותה של המכללה להערותיו ולשאלותיו של פרופ' פיק. באשר לטיב ההבדל שבין ספורטתרפיה לפיזיותרפיה, הבהירה המכללה כי בעוד שתחום הפיזיותרפיה מתמקד בטיפול בשלבים שלאחר פציעה, דוגמת אבחון, טיפול ושיקום, הרי שספורטתרפיה מתמקדת בעבודה על מגרש הספורט - בניית תכנית למניעת פציעות, מתן טיפול ראשוני לספורטאי הפצוע על המגרש וכן השלמת החלקים האחרונים של שיקום הספורטאי לאחר הטיפול הרפואי והפיזיותרפיסטי על ידי ליוויו במגרש.

ביום 12.2.2018 ביקרו פרופ' פיק ופרופ' מן במכללה, נפגשו עם גורמים בכירים בה ובחנו את תשתיותיה הקיימות. בהמשך לכך, ניתנה ביום 1.3.2018 גם חוות דעתו של פרופ' מן, אשר עבר על מלוא החומר בעניינה של התכנית, בחן תכניות לימוד ממוסדות בארצות זרות והתרשם מביקורו במכללה. פרופ' מן המליץ גם הוא על פתיחת תכנית הלימודים, בשים לב לכך שהתכנית ותשתיותיה הפיזיות של המכללה עמדו כולן בדרישות. בחוות הדעת הוער לתשומת ליבה של המכללה כי נושא התרגול המעשי אינו מודגש כראוי בתכנית; וכן הועלתה שאלת ההבדל בין פיזיותרפיה לספורטתרפיה, תוך שצוין כי קיימת חפיפה מובנית בין העיסוק בשני התחומים.

ביום 22.3.2018 העבירה המכללה התייחסות נוספת להצעות ושאלות הסוקרים והודיעה כי תאמץ את המלצותיהם. בתגובה להערת פרופ' מן בנוגע לנושא התרגול המעשי, הבהירה המכללה כי הלומדים בתכנית ייחשפו לתרגול מעשי במסגרת הלימודים המעשיים בכיתה, סימולציות ותצפיות אקטיביות,  והודיעה כי תגדיל את שעות התרגול המעשי בתואר ב-25%, ל-300 שעות. באשר להערת פרופ' מן לענין החפיפה בין ספורטתרפיה לפיזיותרפיה, הובהר כי אומנם קיימת חפיפה מסוימת, אולם זו מצויה רק בשולי המקצוע, תוך שהובהרו שוב ההבדלים בין שני התחומים.

ביום 28.3.2018 הודיעו הסוקרים, בהמשך לחוות הדעת שניתנו על ידיהם, כי בחנו את התייחסות המכללה להערות והם ממליצים על פתיחת התכנית.

ביום 29.5.2018 קיימה ועדת המשנה לענין מדעים ופארא-רפואה של המל"ג דיון בבקשת המכללה והמליצה לאשר אותה. בהמשך לכך דנה בבקשה גם מליאת המל"ג והחליטה על אישור פתיחת תכנית הלימודים.

ביום 15.1.2019 פנתה העותרת 1 (להלן: העמותה), יחד עם אחרים, למל"ג וטענה כי מינוי הסוקרים לבחינת בקשת המכללה חרג מנוהלי המל"ג - אשר לשיטתה מחייבים הקמת ועדת בדיקה לבחינת הבקשה. כן נטען כי פרופ' פיק אינו בעל מומחיות מתאימה לשמש כסוקר של תכנית ספורטתרפיה, ואף מצוי בניגוד עניינים. בתגובה, נמסר לפונים כי הדברים יובאו לדיון בפני ועדת המשנה, ובהתאם נערכה במל"ג בדיקה נוספת של הנושא, שכללה בין היתר קבלת התייחסות המכללה לפנייה, בירור עם משרד הבריאות ובדיקת תכניות ספורטתרפיה בחו"ל.

ביום 13.8.2019 דנה ועדת המשנה בטענות העמותה והחליטה שלא לבטל את המלצתה בדבר אישור התכנית. ביום 24.9.2019 דנה מליאת המל"ג בפניית העמותה ובהמלצת ועדת המשנה, ולאחר שהובא בפניה מכלול החומר בנושא מצאה אף היא כי אין עילה לביטול החלטת האישור.

באשר לטענה לדמיון התכנית לתכנית לימודי פיזיותרפיה, צוין כי בדברי הסוקרים הובהר שמדובר בתכניות שונות במהותן ובשני תחומים נפרדים, שכן בוגרי התכנית לספורטתרפיה אינם נדרשים בהתאם לחוק לרישוי משרד הבריאות ולכן התכנית איננה כוללת הכשרה מעשית קלינית - כמקובל במקצועות בריאות אחרים. עוד הובהר כי מינוי הסוקרים נעשה בהתאם לנוהל המל"ג, שהתקבל בהחלטתה מאוגוסט 2017,  הקובע מתי יש צורך במינוי סוקרים ומתי במינוי וועדה, וכי לא נפל כל פגם בכשירותו של פרופ' פיק לתפקיד.

טענתם העיקרית של העותרים הינה, כי על אף שהובהר על ידי המל"ג, בדיוניה השונים ובמענה לפניות העותרים, כי תכנית הספורטתרפיה אינה כוללת מרכיב טיפולי, ובשל כך אף אינה נדרשת להתנסות מעשית או הכשרה קלינית, הרי שמפרסומיה הרשמיים של המכללה ניבטת כנטען תמונה שונה. בנוסף, נטען כי עצם השם ספורטתרפיה יוצר חשש מובנה להטעיה כי מדובר בתואר טיפולי. לפיכך, נטען, כי בפרסומיה גורמת המכללה להטעיית הציבור, תוך שהיא מציעה תואר טיפולי שאינו עומד בדרישות חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, התשס"ח-2008 (להלן: חוק הסדרת העיסוק).

עוד נטען, כי לפי נוהלי המל"ג היה מקום לבחון את בקשת המכללה באמצעות מינוי ועדת בדיקה ולא בדרך של מינוי שני סוקרים. לענין זה נטען גם להעדר כשירות מקצועית של פרופ' פיק לשמש כסוקר, וכן לקיומו של ניגוד עניינים בפעילותו של פרופ' פיק כסוקר, וזאת מאחר שד"ר אלה בין, ראש החוג לספורטתרפיה במכללה, מועסקת כמורה מן החוץ בחוג לאנטומיה באוניברסיטת תל אביב, שפרופ' פיק עומד בראשו. לבסוף נטען לפגיעה בחופש העיסוק של הפיזיותרפיסטים, וכן בזכותם לשוויון, שכן כעת יוכלו ספורטתרפיסטים להעניק טיפול שניתן על ידי פיזיותרפיסטים, מבלי להיות מחויבים בהכשרה מעשית בה מחויבים פיזיותרפיסטים.

בתגובת משיבי המדינה - המל"ג ומשרדי הבריאות והחינוך (להלן: המשיבים) -  נטען כי אין בסיס מבחינה עובדתית לטענה בדבר חפיפה משמעותית בין שני התחומים, וכי מקצוע הספורטתרפיה מהווה כביכול ניסיון לעקוף את דרישות הלימוד וההכשרה של העיסוק בפיזיותרפיה. טענה זו זכתה לבירור ממצה על ידי המל"ג והסוקרים מטעמה, ונמצא כי ספורטתרפיה הוא מקצוע שונה ונפרד המתמקד בתחום הספורט, התנועה ותורת האימון, והוא אינו עוסק בתחומים הנוירולוגיים והשיקומיים המאפיינים פיזיותרפיה. כן צוין כי עיקר עבודת הספורטתרפיסט היא במתנ"סים, קבוצות ספורט, חדרי כושר וכיו"ב, בשונה מהפיזיותרפיסט, שעבודתו מתבצעת בבתי חולים, מרכזי שיקום ובקופות החולים. ואף אם קיימת חפיפה מסוימת, נטען כי היא מצויה בשולי המקצוע בלבד. כן הובהר כי תכניות לימוד בספורטתרפיה אינן דבר חדש, וכי תכניות כאלה קיימות בישראל (למשל במכון וינגייט), כמו בעולם, מזה שנים, ובוגריהן מחזיקים בתעודות  ספורטתרפיסט ועוסקים בתחום.

במישור המשפטי נטען מטעם המשיבים, כי גם אם פתיחת התכנית בספורטתרפיה תשפיע על משלח ידם של הפיזיותרפיסטים, לא נתונה להם זכות מוקנית למניעת תחרות, כשהלכה פסוקה היא כי אין באינטרס של אדם העובד בתחום מקצועי כדי להצדיק הגבלה על אחרים המבקשים לפעול באותו תחום; קל וחומר  לאור קיומם בענייננו של הבדלים בין שני התחומים. כמו כן הובהר כי הוראות חוק הסדרת העיסוק אינן מסדירות את מקצוע הספורטתרפיה ואינן אוסרות על שימוש בתואר ספורטתרפיסט, שימוש הנוהג  בישראל זה שנים לא מעטות. עוד צוין כי בחינה שערך המל"ג בפרסומי המכללה אינה מבססת את טענת העותרים להטעיה בפרסום. 

ואשר לטענה בדבר ניגוד עניינים של פרופ' פיק ובאשר לכשירותו לשמש כסוקר, נטען כי מדובר במומחה בעל שם עולמי, המכהן כראש החוג לאנטומיה באוניברסיטת תל אביב, וכי אין בקיומה של ההיכרות האקדמית הנטענת כדי להקים מניעות לתפקיד. ולבסוף, לענין מינוי הסוקרים הובהר כי טענת העותרים נסמכת על נוהל משנת 2015, שאינו עדכני, שהוחלף בנוהל משנת 2017, שאינו מחייב בחינת תכנית לימודים בתחום חדש באמצעות ועדה. 

גם המכללה השיבה בתגובתה בפירוט לטענות שבעתירה, באופן דומה לנטען מטעם המשיבים. המכללה עמדה בתגובתה בפירוט רב על לימודי הספורטתרפיה בישראל ובעולם, תוך שהיא מבהירה מדוע אין זהות בין שני התחומים, כעולה מהשוני בתכני הלימוד ומהתעודות המקצועיות השונות שניתנות לבוגרי התואר. בתוך כך  הובהר כי ספורטתרפיסט מלווה את הספורטאי לפני ואחרי טיפולי פיזיותרפיה, אך אינו מעניק לו טיפול פיזיותרפי. כן מציינת המכללה כי אין באישור התכנית משום חשש להטעיית הציבור, בשים לב לעובדה כי תחום הספורטתרפיה אינו נכלל בחוק הסדרת העיסוק; כי מדובר בתחום הקיים בארץ כבר שנים רבות ולא "הומצא" על ידי המכללה; וכי שמות התעודות אותן מקבלים בוגריו תואמים את המקובל בעולם.

המשיב 9, בית החולים לוינשטיין, קבל על צירופו כמשיב לעתירה, אף שאין לו כל נגיעה לענין, וביקש מחיקתו כמשיב.

בדיון לפנינו חזרו באי כוח הצדדים על עיקרי טיעוניהם שבכתב, כמפורט לעיל. בא כוח העותרים שב והדגיש את החשש לפגיעה בתחום העיסוק של הפיזיותרפיסטים כתוצאה מאישור התכנית. נטען כי לענין זה חטאו המל"ג ומשרד הבריאות לתפקידם באישור התכנית.

באת כוח המשיבים הדגישה כי מדובר בהחלטה שהתקבלה לאחר בחינה מקצועית מקיפה, וכי נקודת המוצא היא חופש עיסוק, ועל המבקש להגבילו הנטל להצביע על העילה החוקית לכך. בא כוח המכללה שב ועמד על האבחנה שבין שני המקצועות, והבהיר כי אף שקיימת חפיפה מסוימת בנושאי הלימוד, אין חפיפה בעיסוק. צוין כי מכון וינגייט מקיים לימודי תעודה לספורטתרפיה כבר למעלה מעשור, וכי במכללה התכנית כבר יצאה לדרך לאחר האישור שניתן בחודש מאי 2018, ובינתיים שני מחזורים כבר החלו בלימודיהם, בשנה האקדמית הקודמת ובשנה הנוכחית, ולקראת תחילת השנה האקדמית הקרובה (2020-21) צפוי להתחיל בלימודיו המחזור השלישי.

בא כוח המשיב 9 שב וקבל על צירופו כמשיב לעתירה.

לאחר עיון במכלול כתבי הטענות מטעם כל הצדדים והחומר הרב שצורף על ידם, ולאחר שבית המשפט העליון שמע באריכות גם את  טיעוני באי כוח הצדדים בעל-פה, לא מצא בית המשפט כי העותרים ביססו כל עילה להתערבותנו בהחלטת המל"ג לאשר את התכנית.

החלטת המל"ג מיום 29.5.2018, בה אושרה למכללה תכנית הלימודים לתואר ראשון בספורטתרפיה, מושא עתירה זו, ניתנה על ידה מכוח סמכותה לפי סעיף 23 לחוק המועצה להשכלה גבוהה, התשי"ח-1958 (להלן: החוק). המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג) מהווה בהתאם לחוק את "המוסד הממלכתי לענייני השכלה גבוהה במדינה" (סעיף 3 לחוק), ובידה הפקיד המחוקק את הסמכות ואת שיקול הדעת "להסמיך מוסד מוכר להעניק תואר מוכר" (סעיף 23 לחוק). המל"ג מורכבת בהתאם לחוק מאנשי מקצוע בכירים, שרובם הגדול נמנה על "בעלי מעמד בשדה ההשכלה הגבוהה, שהמליץ עליהם שר החינוך והתרבות לאחר התייעצות עם המוסדות המוכרים להשכלה גבוהה" (סעיף 4א לחוק).

החלטת המל"ג בענייננו התקבלה, כמפורט לעיל, לאחר הליך בדיקה סדור, ולאחר שהנושא נבחן באופן מקצועי ומעמיק על ידי שני סוקרים מקצועיים מטעם המל"ג, בעלי מעמד מקצועי בכיר, אשר בחנו את הנושא, ערכו ביקור במכללה, דרשו וקיבלו הבהרות לסוגיות שונות שהעלו, והגישו למל"ג את חוות דעתם לפיה יש לאשר את התכנית. בהמשך לכך נבחן הנושא על ידי ועדת משנה של המל"ג וכן על ידי מליאת המל"ג שהחליטו לאשר את התכנית.  בנוסף, משהועלו טענות על ידי העותרים, נערכה במל"ג בדיקה נוספת של הנושא - שכללה בין היתר קבלת התייחסות המכללה לטענות,  בירור עם משרד הבריאות ובדיקת תכניות ספורטתרפיה בחו"ל - שלאחריה שבו ודנו ועדת המשנה ומליאת המל"ג בנושא והוחלט לעמוד על החלטת האישור.

בנסיבות אלה, ונוכח העובדה שמדובר בסוגיה מקצועית, שההכרעה בה נמסרה על ידי המחוקק לסמכותה ולשיקול דעתה המקצועי של המל"ג, לא בנקל ייטה בית המשפט להתערב בהחלטה מעין זו. בית משפט זה חזר ושנה פעמים הרבה כי –

"בית-המשפט המינהלי יבחן בהליך המתקיים בפניו את החלטת הרשות על-פי עילות הביקורת השיפוטית, אך אין הוא משמש ערכאה המחליטה במקום הרשות המינהלית; הוא אינו שוקל את שיקוליה ולא ימיר את שיקול-דעתה בשיקול-דעתו שלו... כך בדרך כלל, וכך במיוחד כאשר הרשות המינהלית משתיתה את החלטתה על בסיס חוות-דעת מקצועיות של גורמים מקצועיים... מקום שהפעילה הרשות מומחים מטעמה, לא ישים עצמו בית-המשפט מומחה... אכן, לעולם לכל בעיה יהיו פותרים ופתרונים אחדים. ייתכן אף שבית-המשפט ייטה אחר החלטה המבכרת פתרון זה ולא פתרון אחר. אך בכך אין כדי להביא את בית-המשפט להחליף את שיקול-דעתה של הרשות בשיקול-דעתו" (בר"מ 3186/03 מדינת ישראל נ' שולמית עין דור, פ"ד נח(4) 754, 766 (2004)).

 

            וכן באותה רוח:

 

"הלכה מושרשת היא כי בית משפט זה לא יתערב בהחלטת הרשות המוסמכת שבתחום מומחיותה המקצועית של הרשות אך מן הטעם שישנן חוות דעת מקצועיות סותרות... הלכה זו נובעת ממושכלות היסוד של הביקורת השיפוטית שלפיהן בית משפט זה אינו בא בנעלי הרשות, ובמיוחד כך כשמדובר בהכרעה בסוגיות מקצועיות מובהקות שבהן נהנית הרשות מהידע המקצועי, מהמומחיות ומהניסיון הרלוונטיים לקבלת ההחלטה" (בג"ץ 6269/12 הנהגת ההורים הארצית נ' שר החינוך, פסקה 16 (‏29.4.2015)).

וראו עוד לענין זה מבין רבים: בג"ץ 5263/16 נשר - מפעלי מלט ישראליים בע"מ נ' המשרד להגנת הסביבה, פסקה 11 (23.7.2018); בג"ץ 6271/11 דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' שר האוצר, פסקה 11 (‏26.11.2012); בג"ץ 8487/03 ארגון נכי צה"ל נ' שר הביטחון, פסקה 10 (2006); בג"ץ 1554/95 עמותת "שוחרי גיל"ת" נ' שר החינוך, פ"ד נ(3) 2, 20 (1996); בג"ץ 4769/95 מנחם נ' שר התחבורה, פ"ד נז(1) 235, 271-270 (2002); בג"ץ 726/94 כלל חברה לביטוח נ' נ' שר האוצר, פ''ד מח(5) 441, 486 (1994); בג"ץ 13/80 "נון" תעשיות שימורים בע"מ נ' משרד הבריאות, פ"ד לד(2) 693, 696-695 (1980); בג"ץ 492/79 חברה פלונית נ' משרד הביטחון, פ"ד לד(3) 706, 713 (1980).

עיון בטענות העותרים אל מול הסברי המשיבים אינו מעלה כל פגם בהחלטה או בהליך קבלתה אשר עשוי להצדיק את התערבותנו. המשיבים, כמו גם המכללה, עמדו על ההבדלים שבין פיזיותרפיה לבין ספורטתרפיה, ואף אם אכן קיימים תחומי השקה בין שני תחומי העיסוק כנטען, אין בכך כדי לפגום בהחלטה שנתקבלה. שטחי חפיפה ותחומי השקה בין מקצועות, בעיקר באותו תחום במובן הרחב (כגון בתחומי מקצועות הרפואה והבריאות), אינם תופעה חריגה, ובהעדר קביעה לפי סעיף 5 לחוק הסדרת העיסוק של פעולות שיוחדו בחוק רק לבעל תעודה במקצוע הפיזיותרפיה, אין בחפיפה הנטענת משום פעולה בניגוד לחוק.

אין גם ממש בטענה לפגיעה בחופש העיסוק של העותרים. בצדק נטען מטעם המשיבים כי למעשה העותרים הם המבקשים למנוע או להגביל את חופש העיסוק של זולתם. כאמור, אף אם קיימת חפיפה מסוימת, לעותרים לא נתונה זכות למניעת תחרות, ובמיוחד משהובהר שמדובר בתחומי פעילות שונים בעיקרם.

לבסוף, בית המשפט לא מצא גם ממש בטענה בדבר ניגוד עניינים כביכול של פרופ' פיק, מהטעמים שצוינו על ידי המשיבים, כמפורט לעיל.

על כל אלה יש להוסיף כי כעולה מסקירת ההליכים לעיל, העתירה הוגשה בשיהוי. החלטת המל"ג לאשר את תכנית הלימודים בספורטתרפיה במכללה התקבלה ביום 29.5.2018. רק כעבור כשבעה וחצי חודשים פנו העותרים למל"ג בענין זה, וגם לאחר קבלת ההחלטה הנוספת השתהו העותרים כחודשיים וחצי לפני שהגישו את העתירה. בנסיבות אלה אנו עומדים למעשה אל מול "מעשה עשוי", שכן, כפי שצוין על ידי בא כוח המכללה, התכנית כבר יצאה לדרך לפני כשנתיים, וכבר לומדים בה שני מחזורים, ומחזור שלישי צפוי להתחיל בשנת הלימודים האקדמית הקרובה.

אשר על אלה קבע בית המשפט העליון שיש לדחות את העתירה.

עוד נקבע, כי העותרים יישאו בהוצאות המשיבים 6-1 בסך כולל של 15,000 ₪, ובסכום הוצאות זהה לטובת המשיבה 7. כן יישאו העותרים בהוצאות המשיב 9, אשר צירופו כמשיב לא נדרש, בסך 7,500 ₪.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.


יום חמישי, 21 במאי 2020

בג"צ דחה עתירה נגד מעצרו המנהלי של חשוד בהשתייכות ל"טרור עממי"

בג"צ דחה עתירה נגד מעצרו המנהלי של חשוד בהשתייכות ל"טרור עממי"
העותר, יליד 1986, תושב שכם. ריצה בעבר שני עונשי מאסר בפועל בגין ניסיון לסחר בציוד מלחמתי, ובגין קשירת קשר לגרימת מוות בכוונה (ההרשעה האחרונה משנת 2007, ובגינה הושתו על העותר 32 חודשי מאסר). העתירה מופנית כנגד צו המעצר המנהלי השני ברציפות שהוצא כנגד העותר, המורה על המשך מעצרו המנהלי לשישה חודשים מיום 27.10.2019 ועד ליום 26.4.2020.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:
עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון
עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20 
עו"ד נועם קוריס - כותב בישראל היום
לאחר דיון במעמד שני הצדדים, בהסכמת בא כוח העותר, עיינו שופטי ההרכב בחומר החסוי. ונחה דעת שופטי ההרכב כי נשקפת סכנה מן העותר, וכי יש בסיס לאמור בפרפרזה הגלויה בתגובת המשיבים ולפיה העותר "מעורב בהנעת פעילות צבאית עדכנית; לו קשר קונספירטיבי למג'האד שאהין ופעילי טרור עממי עדכניים; ברשותו מטענים/ רימונים מאולתרים; ושהייתו בשטח מסכנת את ביטחון האזור".


שופטי בית המשפט העליון אף קבעו, כי לא ראו מקום להתערב בהחלטת המפקד הצבאי ולא מצאו כי נפל פגם בהכרעות בתי המשפט הצבאיים בעניינו של העותר, לאור המסוכנות הנשקפת מהעותר לשלום הציבור ובטחונו.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.


יום שלישי, 31 במרץ 2020

הקורונה אינה סיבה להתערבות בג"צ

בג"צ דחה על הסף עתירה שהוגשה בפניו בטענה שלאור מגפת הקורונה לא ניתן לפנות לבית המשפט לעניינים מנהליים.
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:
עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון
עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20 
עו"ד נועם קוריס - כותב בישראל היום
עניינה של עתירה זו שהוגשה בימים אלו בבקשה לבטל את החלטת בית הדין לביקורת משמורת מיום 18.3.2020, ולהורות על שחרורו ממשמורת של העותר 1. בפתח הבקשה ציינו העותרים, כי על אף שדרך ההשגה על החלטות בית הדין לביקורת משמורת היא בערעור לבית משפט לעניינים מנהליים, נבצר מהם לילך בנתיב זה, נוכח החלת תקנות בתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין במצב חירום מיוחד), התשנ"א-1991 (להלן: התקנות). לטענתם, ערעורים על החלטות בית הדין לביקורת משמורת אינם באים בגדר העניינים המנויים בסעיף 3(א) לתקנות, או בהודעת מנהל בתי המשפט מיום 15.3.2020, ועל כן לא ניתן לדון בהם בעת תחולת התקנות. לפיכך מבקשים העותרים, כי בית משפט זה יפעיל את סמכותו השיוריות כבית דין גבוה לצדק, מכוח סעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה.
בכ"צ לא מצא לנכון להעתר לבקשה. על-פי סעיף 3(ד) לתקנות "על אף האמור בתקנת משנה (א)(1) עד (5), רשאי נשיא בית משפט, מטעמים שיירשמו, לקבוע כי הליך מסויים הנמנה עם הענינים המפורטים בתקנת משנה (א)(1) עד (5) לא יידון, או שהליך מסויים שאינו נמנה עמהם – יידון". ראו גם דברים מפורשים בעניין זה, שכתב מנהל בתי המשפט בסיפא להודעתו מיום 15.3.2020 (נספח ב' לעתירה). זו הדרך שהעותרים יכולים לנקוט בה, בצוק העיתים, ואין הצדקה לכך שבית משפט זה ידרש אל העניין.
בג"צ הדגיש, שבהפניית העותרים לדרך הדיונית הפתוחה בפניהם, אין משום נקיטת עמדה מצידו לגוף העניין.
העתירה נדחתה אפוא על הסף.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.
 

יום חמישי, 23 בינואר 2020

נעדר מעבודות השירות וישב מאחורי סורג ובריח

נעדר מעבודות השירות וישב מאחורי סורג ובריח
היעדרות ללא אישור מעבודות השירות יכולה לעלות בהמרת העונש בחזרה למאסר מאחורי סורג ובריח.
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:
עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון
עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20
עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!
בית המשפט העליון דן בימים אלו בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטת ט' חיימוביץ) בעת"א 9480-09-19 מיום 3.10.2019, בגדרו נדחתה עתירת המבקש לביטול החלטת ראש אגף האסיר בשירות בתי הסוהר שהורתה על הפסקת עבודות השירות שריצה המבקש, ונשיאת יתרת עונשו בדרך של מאסר מאחורי סורג ובריח.



המבקש הורשע על פי הודאתו בעבירות של התפרצות, גניבה, קבלת דבר במרמה, הונאה בכרטיס חיוב וניסיון הונאה בכרטיס חיוב. ביום 18.1.2018 נגזר דינו של המבקש לעונש של שישה חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות, ועונשים נלווים נוספים. בגזר הדין נקבע כי המבקש יבצע את עבודות השירות ב"בית לשובע" בתל אביב.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי וגיליונות השימוע בעניינו של המבקש מגוללים מסכת ארוכה של התחמקויות והיעדרויות מצדו של המבקש בקשר לעבודות השירות שנדרש לעשות. יצוין בתמצית כי עולה שלמבקש ניתנו הזדמנויות רבות חוזרות ונשנות להשלים את עבודות השירות שהושתו עליו, אך הוא הרבה להיעדר ללא אישור (כאשר בחלק מהחודשים עבד במשך ימים ספורים בלבד), חדל מלהגיע למקומות עבודה מיוזמתו, נפלט ממקומות עבודה לאחר שסירב לבצע את המוטל עליו וגם הביע מספר פעמים את אדישותו כלפי ביצוע עבודות השירות ואת רצונו לרצות את עונש המאסר בין כותלי בית הסוהר.
          
כך, במהלך התקופה, מחודש מאי 2018 ועד לחודש אפריל 2019 נעדר המבקש מעבודות השירות ללא אישור במשך 104 ימים. הוחלפו למבקש – חלק מהפעמים לאחר שנפלט מעבודה בשל תפקודו הלקוי וחלק מהפעמים לבקשתו – מספר מקומות עבודה. נערכו לו שמונה שיחות בירור, עד אשר זומן ליום 4.2.2019 לשימוע לפני הפסקה מנהלית של עבודות השירות לפי סעיף 51ט לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). לאחר השימוע, ניתנה למבקש הזדמנות נוספת להשלים את ביצוע עבודות השירות, אך הוא המשיך להיעדר ממקום העבודה ללא כל אישור. ביום 3.4.2019 הוצא נגד המבקש צו הפסקה מנהלית של עבודות השירות, ונקבע כי עליו להתייצב בבית הסוהר ביום 2.5.2019 לריצוי 86 ימים המהווים את יתרת עונשו.

נגד החלטה זו הגיש המבקש עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עת"א 56439-04-19). בעיקר טען המבקש באותה עתירה כי הליך השימוע בוצע שלא כדין נוכח העובדה שהוא לא היה מיוצג, כאשר בהתחשב במצבו הרפואי יש ליתן לו הזדמנות נוספת לקיים שימוע ולרצות את עונשו בעבודות שירות, במקום אשר יתאים למגבלותיו הרפואיות. בית המשפט המחוזי קבע ביום 20.5.2019 כי לא ניתן לומר שנפל פגם בהליך השימוע או בהחלטה על הפסקת עבודות השירות. עם זאת, לפנים משורת הדין, נאות בית המשפט ליתן למבקש – אשר הביע התחייבות לציית להוראות הממונה על עבודות השירות (להלן: הממונה) – הזדמנות נוספת בדרך של חידוש הליך השימוע. לפיכך, נקבע כי המבקש יוזמן להליך שימוע אליו יתייצב בליווי בא-כוחו.

ואכן, המבקש הוזמן לשימוע ליום 10.6.2019, אליו התייצב, אך זאת כשהוא אינו מיוצג. בנסיבות אלו, השימוע נדחה ליום 24.6.2019, אך בתאריך זה המבקש לא התייצב כלל. לפנים משורת הדין זומן המבקש לשימוע נוסף, ליום 16.7.2019, אך כבר בעת שזומן הודיע כי הוא מתכוון להגיע לבדו, וללא בא-כוחו. המבקש אכן התייצב לשימוע בגפו, ולא הציג מסמכים רפואיים חדשים שלא הוגשו קודם לכן. לפיכך, במסגרת השימוע הומלץ על הפסקת עבודות השירות, וביום 15.8.2019 הוצא לו בשנית צו הפסקת עבודות השירות.
גם על החלטה זו הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי. במסגרת העתירה טען המבקש כי יש מקום לבטל את ההחלטה להורות על הפסקת עבודות השירות, להשיבו לעבודות השירות ולהורות לממונה על עבודות השירות למצוא לו מקום עבודה התואם את מגבלותיו הרפואיות. כמו כן נטען כי הממונה פעל משיקולים זרים ועשה כל שניתן כדי למנוע ממנו להשלים את עבודות השירות.
ביום 3.10.2019 נדחתה העתירה. בית המשפט קבע כי לא נפל פגם בהחלטה. זאת, כאשר הגורמים הרלוונטיים נהגו במבקש בסבלנות אין קץ, נתנו לו אין ספור הזדמנויות והחליפו לו מקומות עבודה רבים. על אף שבית המשפט אפשר למבקש לעבור הליך שימוע נוסף, גם במהלך השימוע האחרון לא העלה המבקש כל טענה שיש בה כדי להסביר את התנהגותו לאורך תקופת עבודות השירות, כגון מסמך רפואי המצדיק את ההיעדרויות הרבות או המבהיר כי הוא אינו מסוגל לבצע את עבודות השירות במסגרות בהן שובץ, ואיזה סוג עבודה הוא יכול לעשות. על כן, לא נמצא כי נפל פגם בהמלצת הממונה ובהחלטה להפסיק את עבודות השירות. המבקש נדרש להתייצב לריצוי עונש המאסר ביום 1.12.2019.

מכאן לבקשה שהוגשה לבית המשפט העליון. המבקש, אשר אינו מיוצג בהליך בעליון, טען כי היה על הממונה לשבצו לעבודה מתאימה ולאפשר לו לסיים את עבודות השירות, וזאת בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 20.5.2019. משלא נעשה כן, שגה בית המשפט בקבעו כי הוא מזלזל במערכת בית המשפט שעה שלא ניתנה לו ההזדמנות להשתלב במקום עבודה נוסף. מעבר לכך, בהליך השימוע האחרון נפל פגם משמעותי, שכן הממונה לא התחשב במצבו הכלכלי העגום אשר מנע ממנו לשכור את שירותיו של עורך דין.

בית המשפט העליון דחה את בקשת הערעור וקבע, כי רשות ערעור על החלטת בית משפט בעתירת אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה אלא במקרים חריגים שבהם עולה מן הבקשה שאלה משפטית עקרונית או סוגיה ציבורית רחבת היקף, החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986); רע"ב 3497/12 ארלסקי נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 8 (24.12.2012); רע"ב 3492/19 אליהו נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 5 (26.5.2019)). הבקשה בענייננו נטועה כל כולה בעניינו הספציפי של המבקש ובנסיבות המסוימות שבהן הוחלט על הפסקה מנהלית של עבודות השירות שהוטלו עליו. אף כלל לא נטען על ידי המבקש לקיומה של שאלה משפטית או ציבורית המצדיקה מתן רשות ערעור. יתר על כן, אף לפי הגישה המקלה לקבלת רשות ערעור, בנסיבות בהן, כבענייננו, ההחלטה הראשונה התקבלה על ידי גוף מנהלי ורק ההחלטה השנייה התקבלה על ידי גוף שיפוטי (ראו למשל: רע"ב 4982/14 זולונוב נ' מדינת ישראל, פסקה ח' (1.9.2014)), אין כל מקום להיעתר לבקשה.
ריצוי עונש מאסר בפועל בדרך של עבודות שירות הינו פריווילגיה שיפוטית, אשר עלולה להישלל ממי אשר אינו עומד באחריות הנדרשת לשם כך. בכלל זה, היעדרויות מעבודה, איחורים או אי-ביצוע המשימות במסגרת העבודה, עלולים להביא להמרת העונש למאסר מאחורי סורג ובריח, וזאת בהתאם להוראת סעיף 51ט לחוק העונשין (רע"ב 7868/12 אפנג'ר נ' בית המשפט המחוזי נצרת, פסקה 9 (10.11.2013), רע"ב 3863/18 ניסימוב נ' נציבת בתי הסוהר, פסקה 23 (17.5.2018); רע"ב 2436/19 אזברגה נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (4.4.2019)).
בענייננו, המבקש נעדר מעבודתו ללא אישור במשך למעלה מ-100 ימים, וניתנו לו הזדמנויות חוזרות ונשנות לשנות את התנהגותו. ביניהן שיחות בירור רבות בהן הובהרה לו החובה המוטלת עליו וההשלכות שתהיינה לאי-עמידה בתנאי העבודה כנדרש. המבקש לא השכיל לנצל את ההזדמנויות שניתנו לו והמשיך להיעדר מעבודות השירות ללא הצדקה. טענותיו בדבר מחלות שונות אשר מונעות ממנו ביצוע כל סוגי המסגרות בהן שובץ, לא גובו בכל אסמכתא. גם לאחר שבית המשפט המחוזי הורה – לפנים משורת הדין – לערוך למבקש שימוע נוסף, וזאת בין היתר על רקע טענתו כי בשימוע הראשון לא ניתנה לו האפשרות להיות מיוצג, ועל רקע בקשתו להצגת מסמכים רפואיים, לא חדל המבקש מלתעתע במערכת. בפעם הראשונה התייצב לשימוע ללא עורך דין, בפעם השנייה לא הופיע כלל (כאשר תחילה מסר ששכח את המועד, ורק לאחר מכן הציג מסמך רפואי בדבר מחלה) ובפעם השלישית התייצב כשהוא אינו מיוצג. מכל מקום, לא הוצגו כל מסמכים רפואיים המגבים את הטענות בדבר מחלות רקע קשות המונעות ממנו ביצוע עבודות השירות במסגרות בהן שובץ עד כה, או מגבילות אותו מביצוע עבודה מסוימת.
משכך, העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי, וקבע כי החלטת בית המשפט המחוזי לפיה ההחלטה המנהלית על הפסקת עבודות השירות מוצדקת. בוודאי שאין בהחלטה זו – בנסיבות העניין ונוכח התנהלותו של המבקש – משום חריגה ממתחם הסבירות באופן המצדיק התערבות. אדרבה, המבקש הדגיש את הסאה.

בהתאם כאמור, הבקשה נדחתה. נקבע כי מועד ההתייצבות לריצוי המאסר עליו הורה בית המשפט המחוזי יעמוד על כנו.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.