סיפור לסוכות - חג שמח ממשרד עו"ד נועם קוריס ושות'
חג הסוכות הלך והתקרב, ובכל העיר ברדיצ'וב אין אפילו אתרוג אחד
לקיים בו את המצווה. אין אתרוג לצדיק, רבי לוי יצחק, ואין אתרוג אף
לאחד מיהודי העיר.
עצוב רבי לוי יצחק וככל שמתקרבים ימי החג, מעמיק צערו. שליחים
נפוצו בכל הסביבה. ביקרו בכל השווקים, חיזרו על כל בתי היהודים
באיזור, ארבו בדרכים, אולי ייתקלו ביהודי הנושא עימו אתרוג לחג
הסוכות.
המאמצים נשאו פרי. נמצא יהודי שהיה בדרכו לביתו, ובידו, ממש לא
ייאמן: אתרוג מהודר. ולא זו בלבד, ברשותו של היהודי גם לולב,
הדסים וערבות. מי היה מעלה על דעתו מציאה מושלמת ונפלאה כזו?
בשמחה גדולה ביקשו השליחים מהיהודי למכור להם את האתרוג.
הציעו לו מחיר גבוה ומפתה. אולם היהודי מסרב. האתרוג אינו
למכירה. שלו הוא. גם הוא יהודי המחוייב בנטילת ארבעת-המינים.
לא הועילו הפצרות ותחנונים. השליחים ניסו לבקשו שיואיל לפחות
להתעכב בברדיצ'וב ולשהות עימם בימי חג הסוכות, כדי שיוכלו גם
בני העיר לברך ולצאת ידי- חובת המצווה בזכות האתרוג היחיד
שבידו.
היהודי לא ניאות. מתגעגע הוא אל אשתו ואל ילדיו. זה זמן רב
שנעדר מביתו ובדעתו לחגוג בחיק משפחתו. אך בני ברדיצ'וב לא
ויתרו. במאמץ שיכנוע אחרון התחננו בפניו: לכל הפחות ייכנס נא אל
הצדיק רבי לוי-יצחק. לזאת נענה היהודי.
"זכות גדולה נפלה בחלקך", ניסה הרבי לשכנעו. "כל הקהילה
הגדולה תוכל בזכותך לקיים את המצווה החשובה". אך היהודי בשלו:
ברצונו לשוב לביתו ולעשות את החג במחיצת בני- משפחתו.
כשראה הצדיק שדבר לא יזיזו מדעתו אמר לו: "אם תשאר כאן לחג
הסוכות, אני מבטיח לך שתהיה איתי במחיצתי בגן-עדן". להבטחה
שכזו אי-אפשר לסרב. הבטחה מפורשת להיות בגן- עדן יחד עם
הצדיק רבי לוי-יצחק! היהודי נענה ל'עיסקא' ונשאר בעיר. מפה-לאוזן
עברה הבשורה, וכהרף עין שבה השמחה לשכון בלבבות היהודים
המתכוננים לחג הממשמש ובא.
אחרי תפילת ערבית, בלילו הראשון של החג, סר היהודי האורח לעבר
הסוכה הצמודה לאכסניה בה השתכן. הוא היה במצב-רוח מרומם
מאוד. הכבוד הגדול שזכה לו מבני- העיר והמחשבה על גן-העדן
המובטח לו סיפקו לו די והותר סיבות להיות שמח. בלב גדוש שמח
ה עמד להיכנס לסוכה ולקיים את מצוות הישיבה בסוכה. הפתעה
מאוד לא נעימה ציפתה לו. בנימוס אך בתקיפות הסביר לו מארחו, כי
הכול הוא יכול לתת לו, רק לא לשבת בסוכה. היהודי נדהם. "מה
זאת אומרת?!", תמה, "אני רוצה לקיים את מצוות סוכה". אך
המארח בשלו: אין הוא יכול לאפשר לו את הכניסה לסוכה.
"מארח מוזר", חשב האורח בליבו ופנה לבית השכן. חשב לבקש
מהשכנים להתארח בסוכתם. למרבה פליאתו, גם משפחה זו סרבה
לפתוח בפניו את דלת סוכתה. תוצאות דומות השיג לתדהמתו
הגוברת גם אצל יתר השכנים. אט-אט החל היהודי להבין שאין אלו
סתם מקרים. הרבי, כך מסתבר, ציווה על בני הקהילה שלא יכניסוהו
בשום פנים ואופן לסוכה. אך מדוע הוציא הוראה מוזרה כל-כך?!
מיואש ומבולבל כיוון פעמיו לעבר בית הצדיק. "האם כך משלמים לי
עבור הטובה שעשיתי?!", קבל. "נעתרתי לבקשתכם ונשארתי כאן,
במקום זר, במשך כל ימי החג במקום לבלות בנעימים עם משפחתי,
על-מנת לזכותכם במצווה, ואתם מונעים ממני מצווה חשובה לא
פחות, מצוות ישיבה בסוכה?!".
"זהו הדין", מרגיעו הרבי. "אם אין אתרוג - אין מברכים עליו. אם אין
סוכה, פטורים גם מן החיוב לשבת בה".
"אין סוכה?!", דברי הרבי הקפיצו את האיש. "הרי בעיר אלפי
סוכות!"
"מה אפשר לעשות?", נענה הרבי באדישות מעושה.
"רבי", זעק האיש בעיניים דומעות, "אנא רחם עלי ותן לי לשבת
בסוכה. אני מוכן לתת את כל הוני כדי לא להפסיד את המצווה".
"אם תוותר על ההבטחה שנתתי לך, בדבר חלקך בגן-עדן, אתן לך
מיד לשבת בסוכה", אמר הצדיק בקול שלוו ומתון.
היהודי האורח קפא על עמדו כשהוא נבוך. מלחמה פנימית קשה
התלקחה בליבו. האם יוותר על ההבטחה הנפלאה רק כדי לקיים
מצוות סוכה? ואולי כדאי לשלם את המחיר הגבוה, לוותר על הסוכה,
כדי לזכות בגן-עדן?
והוא החליט. "רבי", אמר בקול בוטח ונחוש. "אני מוותר על
הבטחתך. מה בצע לי בגן-עדן אם אינני יכול לחיות כיהודי ולקיים את
מצוות סוכה ככל עמנו בני- ישראל. אנא הנח לי לקיים את מצוות
סוכה"!
חיוך לבבי זרח על פניו של הרבי. "הנך מוזמן לסעוד עמנו בסוכה.
ועכשיו אני שב ומבטיחך: מקומך בגן-עדן שמור לך, עמי במחיצתי.
לא רציתי שתזכה בגן-עדן רק בזכות חושך המסחרי. רציתי שתהיה
ראוי לכך. ועכשיו, כשהוכחת מסירות-נפש על קיום מצווה, הינך ראוי
באמת להיות עמי במחיצתי בגן-עדן!"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה